"אני יורקת על קברך" מ-1978 נחשב עד היום כאחד מהסרטים השנויים ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הקולנוע כולו, ובעיני רבים ורבות גם כאחד מהמתועבים, הסדיסטיים, והגרועים שנוצרו. "שקית זבל של רשע זדוני" הגדיל וקבע המבקר המיתולוגי רוג'ר איברט במשפט הפתיחה של אחת מביקורות הקולנוע המיתולוגיות שלו. ואכן זהו הסרט הראשון מתת הז'אנר של סרטי אונס-נקמה - בעיני רבים סגנון שנחשב לתחתית התחתיות של הקולנוע - שהן הקהל והן המבקרים נאלצו להתמודד איתו במלוא מורכבותו הברוטאלית ועם השאלות המוסריות והאסתטיות הקשות שהוא מעלה. הבמאי הישראלי שעבר לארה"ב מאיר זרחי לא חוסך מן הצופות.ים דבר - לא את האונס הקבוצתי הבלתי נגמר שממלא קרוב לשעה שלמה מן הסרט, וגם לא את נקמתה האלימה ורוויית הדמים של הגיבורה (בגילומה של קמיל קיטון) בכל חבורת אנסיה. אך החל מאמצע שנות התשעים - וביתר שאת בעשור האחרון - חבורה של מספר חוקרות קולנוע יצאו להגנה חסרת תקדים על הסרט וטענו שהוא מציג חוויה מורכבת בהרבה ממה שנראה לעין. בפרק המיוחד ונודה מראש שגם הלא פשוט שלפנינו, היה לנו לכבוד לארח את המבקרת לירון סיני מ"סריטה" שחקרה את הסגנון והטקסטים שלה עליו הם הראשונים בעברית שהתייחסו אליו ברצינות. לירון הגיעה מלאה בתובנות מבריקות ומרתקות ובין היתר דנו על הבעייתיות של הז'אנר בכלל ושל סצנות אונס בקולנוע בפרט, על הנחמה המורכבת והקשה שהסרטים האלו גם יכולים להציע וגם על לא מעט הצביעות ביחס לסרט. "טראשטוק" צולל לביצה העכורה של אחד מהסרטים שרבים מחשיבים כאחד מסמלי הטראש, ואנחנו כמובן מזהירות ומזהירים כבר מעתה על כמויות הטריגרים שיש בפרק. עריכת סאונד: אמיר גלמן